כשנראה שה-TAT אינו עוזר,

כשנראה שה-TAT אינו עוזר,

זה זמן רב שאני בטיפולים בשיטת TAT אצל אליעזר שפטר.

במשך הזמן הלך והתבהר מטען רב מימי ילדותי, והוא הגורם העיקרי לקשיים שונים בשנות בגרותי.

משמעות ההבהרה היא שהשפעת אירועים כואבים מילדותי נבלמה והותירה את אותן הזיכרונות כעובדות היסטוריות ולא ככאב.

אותו כאב היה גורם לי להגיב יתר על המידה לאירועים יום-יומיים רגילים

או שהיה מונע ממני לתפקד בהצלחה באתגרים היומיים של חיי כעקרת בית וכאם.

למרות הרגשת הדכדוך שנמשכה זמן רב, התעקש אליעזר שפטר שלא מדובר בדיכאון שבגללו פניתי אליו תחילה.

“יש איזה עניין יסודי שאליו עדיין לא הגענו. משהו תקוע בתת-המודע שאינו רוצה לתת לך לחזור ולהיות תוססת ושמחה.”

לכן, המשכנו שבוע אחר שבוע ובצענו TAT על עניינים השונים שגרמו לי להרגיש מדוכאת, כועסת ולא מתפקדת.

הייתי בודאי אגוז קשה לפיצוח, אך הוא המשיך לעודד אותי,

ולא נתן לי להיכנע ולאבד תקווה למרות הפעמים הרבות שהבעתי את תחושת חוסר האונים שלי.

בכל מקרה, עם הרבה סייעתא דשמיא, בשבוע שעבר הוא קלע בול,

ואני מרגישה עתה כאילו קבלתי סיכוי לחיים חדשים.

כעת אני יכולה לראות את חיי כשלוש תקופות:

עשרים השנים הראשונות עם כל ההשפעות במשך אותה תקופה;

עשרים השנים הבאות שבהן התייסרתי מההשלכות ושהתבטאו בדיכאון תת-מאנית;

ועתה, בחסדי ה’, עשרים השנים הבאות, עד מאה ועשרים,

שבהן אני מרגישה שהגעתי אל עצמי, בריאה ומסוגלת לנצל את כל הפוטנציאל שבי, ולחיות חיים שלמים, שמחים ומוצלחים.

אין די מילים המספיקות להודות לאליעזר שפטר שבתפקידו המכריע, בתור שליח ה’, החזיר לי לבעלי ולילדיי את חיי.

אני מאחלת לו שבזכות עזרתו לי ולמשפחתי וכן לכל הפונים אליו, יהיה לו כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

בברכה, 

א.ק. – מהעיר ב’.