אליעזר וחווה שלום,
שמי נ, עוד מעט בוגרת קורס TAT, נשואה ואמא לחמישה ילדים
מתוקים. במקצועי אני אחות ועוד מעט מתחילה קורס על בסיס במיילדות.
רציתי לומר לכם תודה על שלימדתם אותי TAT , הטיפולים עזרו לי ושינו לי
הרבה בחיים לטובה. לפני שאתחיל בכתיבת העבודה ברצוני להציג לכם שני
מכתבים שכתבתי. מכתב אחד לפני שהכרתי את שיטת הTAT ולפני שעבדתי
על הטראומות שלי. ומכתב שני אחרי שהכרתי ועבדתי על עצמי ועל אחרים
בשיטת הTAT.
קריאה נעימה.
פורטפוליו – לפני שהתחלתי טיפולי TAT
מחלקה א; – בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול(הייתי שם בהתנסות כשהייתי
סטודנטית לסיעוד)
שמעתי צפצוף, הדלת נפתחה, ואז גם הדלת שניה. נכנסתי ומאחורי שאר
הסטודנטיות, אחת מהן החזיקה לי בחולצה מאחור. "שלום!" אמרתי בקול עם
חיוך על פני, ניסיתי להראות שמחה ורגועה. הסתכלתי סביבי וראיתי נשמות,
מסתובבות הלוך וחזור בהליכה מדדה לעבר שום מקום, מדברות לעצמן, עושות
תנועות מוזרות. והאמת, לא פחדתי לצערי הרגשתי ממש בבית.
עשר שנים אחורה, בית הורי. ראיתי אותך, שוב צורח, דופק את הראש בקיר
מרביץ לכולם ובועט. ראיתי את אמא שלי מתביישת ששוב משכת בשיער
לשכנה רותי, ואת אבא שלי מנסה בנימוס להסביר למשטרה, שהשכנים הזמינו
לנו כל שני וחמישי, שרעש הצרחות אינו נובע מאלימות במשפחה, והגנבות
שהתבצעו בשבוע האחרון נעשו ע"י ילד קטן, ששבוי בתוך כלוב ענק של קולות,
חוויות מאיימות, וטירוף אין סופי.
"ברוכות הבאות!" התעוררתי, זה היה קול נעים, ורגיש, לרגע חשבתי שמדובר
באחד מאנשי הצוות, עד שראיתי את בגדיו המלוכלכים, רוק נוזל מפיו, והליכה
נגררת ואיטית, מרוב סדטיביות נראה כי עומד לנפול.
ושוב נזכרתי בך, אחי הקטן, איך יום אחד ביקשתי ממך לעזור לי בפעולה
מסויימת, למרות שידעתי שרוב הסיכויים שתסרב בתוקף. להפתעתי, הסכמת
לעזור לי. למרות שעשית זאת די גרוע, הודיתי לך על כך מעומק ליבי, ואז
אמרת "בכיף" – בקול רגיש ולא אופייני. הרמתי את עיניי והסתכלתי בעינייך
השחורות, מלאות בתאווה, טירוף ובצע, וראיתי ממש לשניה, ניצוץ של אור,
ראיתי נשמה, בתוך כלוב, מתחננת לצאת, כלוב של צרחות, צעקות, מכות,
אלימות, אכזריות. הרגשתי חסרת אונים, כל כך רציתי לעזור, אך השער נעול
ומפתח אין. וכך המשיכו החיים, חיים מטורפים, כל יום הוא כמו נצח של סבל
ויסורים לך ולכל הסובבים אותך. הרגשתי אחריות, אני אחותך הגדולה, למה לא
יכולה לעזור? למה לא מצליחה? היה לי כל כך קשה לראות את אמא ואבא שלי
שבורים ורצוצים, אחותי עם התקפי חרדה עד עילפון, ואחי הקטנים מסתובבים
בין רגליך ומנסים לברוח מפגע. וכל חיי חיפשתי וחקרתי וקיוויתי והתפללתי,
כמו למשיח- בכל יום שיבוא, אחר אותו מפתח שיפתח את הכלוב הזה ואולי
נראה גאולה, אולי נראה נשמה. ואותו יום הגיע, היום הנורא בחיי, למפומה,
מחלה נוראית של הגוף נתפסה בך ואכלה אותך מבפנים. בכל יום שעבר, הלכת
והצטמקת, והכמותרפיה והטיפולים השאירו אותך ללא כוחות לצרוח ולהשתולל,
להרביץ ולהתפרץ. כל כך רצית לחיות, ללכת לטייל, ללמוד –קיבלת מתנה
–משמעות. וכולנו חשבנו שזהו הטיפולים יעזרו והינה תבריא מהכל, מהגוף
והנפש.
יום שבת, 02:30 לפנות בוקר, טיפול נמרץ, ביה"ח רמב"ם. כולנו מחכים,
קראתי תהילים, מתפללת שתנצח אתה לוחם! ניצחת כל כך הרבה בחיים!
ניצחת את הפחד הכאב, התאווה, הטירוף, הגלות והבדידות – את כולם ניצחת!
ואז הרופא נכנס –"אני מצטער", הוא לא היה צריך לומר עוד שום מילה.
המחלה ניצחה את דויד.
וצעקתי איך? איך? דויד המלך!! הרגשתי שבורה, נכשלתי.
הנשמה שלך הטהורה סוף סוף חופשיה, עלתה בסערה השמימה בשבת קודש.
אחי הקטן, מה השארת לי? שום דבר מלבד מפתח אחד! מפתח אפס, שפותח
את כל הדלתות. מפתח המשמעות.
אח יקר שלי, אני רוצה לקחת את המפתח הזה ולעזור – לי, למשפחתי ולכל
הסובבים אותי, למצוא משמעות, משמעות לחיים, שתתן כח להמשיך ולהתגבר
על כל המכשולים. משמעות שבישבילה יהיה כדאי, לקרוע את הים, לפרוץ את
החומה, לגלות נשמה.
וגם כאן, אח שלי, אני עם המפתח בידי, אני יודעת שיש דלתות שאסור לפתוח,
אבל איפה שאפשר וניתן, אני מבטיחה, אעשה כל שביכולתי, לעזור לנצח
במלחמה, מלחמת הנשמה.
פורטפוליו – אחרי שעברתי ולמדתי טיפול בTAT
הגעתי לבית הורי, הדלת נפתחת, אני נכנסת, מאחורי כל הילדים שלי נרגשים.
"סבתא!!" קוראים.
אבא שלי מגיע, מחייך, עם שקיות של סופר, מניח על השולחן. אח שלי
במחשב, ושאר האחים הקטנים שלי נרגשים סביבי.
ולכולם יש אור בפנים, אור חם ונעים, אור של התרגשות, אור של שמחה.
עכשיו אני יודעת, יש מזור, יש רפואה, תודה לך ה' שנתת לי TAT, אני כבר לא
במלחמה, וכבר לא צריך מפתח, הדלת פתוחה, ישר לנשמה.