טיפול בהורה חולה
התמודדות עם טיפול בהורה חולה.
אבי עבר את השואה כך שאני דור שני לה. אבי, אדם מבוגר, התאשפז על משהו קטן אך התהליך הרפואי רק הלך והידרדר.
אני הרגשתי אחריות מאוד גדולה כלפיו, והביקורים אצלו נעשו יותר ויותר תכופים.
אני גר בשילה והוא בפתח תקווה והייתי גומר את העבודה והולך לאבא לשמוע מה נשמע.
בשלב מסוים הייתה החמרה במצבו, ולכן לא חזרתי הביתה.
ישנתי בבית החולים ליד חדר טיפול נמרץ בכדי לבדוק מה קורה עם אבא,
כשהיה מתעורר מיד הייתי נכנס לשאול מה קורה ומה הוא צריך וכו’.
במשך הזמן הרגשתי שאני נכנס לתהליך בו המציאות של אבא בעצם- סוגרת עלי.
בשבתות הייתי עוזב את המשפחה ונוסע לאבא. גרתי בדירה עזובה ומשם הייתי הולך לביה”כ , קידוש, ולאבא.
אח”כ הלכתי חזרה לדירה לישון, ומשם, חזרה לביה”כ ואבא.
הרגשתי שלא משנה מה-אני צריך להיות עם אבא. כל מערכת חיי נכנסה לכיוון של- אבא.
למרות שיש עוד אחים, וגם לאבא הייתה אישה, כל האחריות נפלה עלי.
ובשלב מסוים התפתחה אצלי איזו חרדה- מה יקרה לו.
בימים בהם הייתי בבית, הייתה לי תחושה של חוסר ריכוז, וכל הזמן חשבתי- אבא צריך אותי עכשיו, אני צריך לעזור לו, להיות איתו.
וכל זה השפיע גם על אשתי וילדי.
כשניסו לדבר ולשוחח איתי, לא הייתי מוכן לשמוע .
אשתי רצתה לספר קצת על העבודה, והילדים- אחד התלבט בקשר לקורס קצינים, והשני בקשר לאיזו ישיבת הסדר ללכת.
ולא היה לי הזמן ולא הכוחות להיות עם המשפחה.
המצב הזה נמשך כשלושה חודשים והשיא היה כשגם בעבודה עצמה- אני עובד בתור יועץ וגם בתור מחנך כיתה-
הרגשתי שאני מאבד את הקשר עם התלמידים.
הם היו מגיעים כל בוקר ומסתכלים עלי בצורה מוזרה, ואני לא הבנתי מה שקורה.
פעם אחת אשתי תפסה אותי ואמרה לי- “תשמע, השבת אנחנו נוסעים איתך.”
כל המשפחה הצטרפה, ושם, באותה הדירה, תוך כדי ההתארגנות המשפחתית הצלחתי לקלוט שאני עובר את הגבולות.
החרדה הזו, שהתחילה בתור דאגה לאבא, עברה כבר לשלב בו השינה שלי כבר לא הייתה שינה.
הייתי מתעורר בלילה שטוף זיעה- מה עובר על אבא, למה אני לא נמצא ליד אבא. וכל זה השפיע עלי מאוד.
בשלב מסוים אשתי ביקשה ממני שאלך לפגישה עם אליעזר.
לא הייתה לי התנגדות, חשבתי- בתור תפקידי כיועץ זה רק יעזור לי, אולי אוכל לקבל עוד כלי.
נפגשתי עם אליעזר, ואחרי כמה פגישות פתאום “נחתי”, קלטתי איפה אני עומד.
מהם הכוחות שיש לי, מהן האנרגיות שברשותי.
לא ניתקתי את הקשר עם אבי חס וחלילה, אלא פשוט ראיתי פתאום מה ביכולתי לעשות.
וכל הרגשות העזים- להיות עם אבא, לעזור לאבא…
זה שאבא הפך להיות כמו הבן הקטן שלי- כל זה קיבל פרופורציות.
אשתי כתבה לאליעזר לאחר הטיפול, שהיא קיבלה בעל בחזרה.
היינו פשוט במצב של ניתוק מוחלט. אני הייתי עם אבי, והמשפחה לבד.
הטיפול עם אליעזר היה נורא מיוחד.
כשהגעתי הוא עשה איזה ראיון קצר מאוד, בעוד אני, בתור יועץ, מדבר תמיד,
יורד להרבה יותר פרטים ובוחן את האירוע בצורה יותר מורכבת.
אליעזר חיפש צמתים בחיים שלי עם אבא ורק שאל אם הייתה עליה או ירידה במתח.
הייתי צריך להתרכז, להעלות דברים למודע, למחשבה. זה לא היה משנה מה העליתי- אילו מאורעות.
הוא לא שאל אותי. הטיפול בשיטה הזו גרם לי להבין שבתת-המודע שלנו מסתובב המון מידע ואני יכול להעלות אותו בכיוון כלשהו,
כלומר, בקונוטציות מסוימות.
אבל יש לקונוטציות האלו סעיפי סעיפים וצריך לעלות על המערכת המסתעפת.
כמו, למשל, בפרויקט השו”ת- אתה כותב מילה ומופיעות כל המילים שקשורות לאותו הנושא.
גם כאן- אתה מעלה אסוציאציה והיא קושרת אותך בחזרה לאותו הנושא.
הפלא הוא, שבמערכת נשארו כל הזיכרונות, המידע לא נמחק, אבל הרגשות ביחס לאותו מידע הלכו ונעשו יותר מתונים.
הטראומות, כל מה שהיה- עבר. את כל התהליך הזה עברתי בכמה פגישות עם אליעזר.
אחד הדברים המדהימים שסיפרתי לו היה החלום על ביה”ח “השרון” בפ”ת.
יש למעלה בגג איזה שלט עם נורות חשמל צבעוניות, ובחלומות זה עלה בצורה ענקית,
כאילו שביה”ח בולע אותי , נופל עלי, והייתי מתעורר כולי רועד.
ובמשך זמן הטיפול עם אליעזר, פתאום העסק הלך ונהיה יותר ויותר קטן.
עכשיו, אמרתי לו, אני רואה את ביה”ח ממקום מאד גבוה, כמו נקודה מאוד קטנה בשטח.
אלו פחות או יותר הדברים. לצערי אבי לא החלים עדיין, וחלות עליות וירידות במצבו,
אך בכל אופן חזרתי לעבודה רגילה, לחיי משפחה. אני עדיין מבקר את אבי פעמיים בשבוע,
אך הדברים חזרו למימדים הנורמאלים בחיי..
